הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ - סניף ראשי נ' ולנשטין ואח'

החלטה

המחלוקת העומדת להכרעה במסגרת התיק שבפני, הינה מחלוקת משפטית הנוגעת לטיבה של "העדפת נושים אסורה"; העדפה, הניתנת לביטול לפי סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. העובדות הבסיסיות נשוא המקרה, לעומת זאת, הינן פשוטות והן עצמן, להבדיל מפרשנותן, אינן שנויות במחלוקת אמיתית.
חודשים ספורים ערב קריסתו הכלכלית של חייב, ובעת שהיה האחרון שקוע בחובות כבדים אותם אין מחלוקת כי לא יכול היה לפרוע, הגישה נגדו גרושתו תביעה, שעיקרה טענתה כי מחצית מהזכויות בדירת המגורים שייכות לה, וזאת בין היתר גם מכוח "זכות שביושר". אלא, ששני נושים כספיים של החייב הקשו על המהלך, כאשר הטילו עיקולים אשר מנעו העברת הזכויות במחצית הדירה.

אותם שני נושים, הם המשיבים בבקשה הנוכחית, צורפו כמשיבים לאותה תביעה, בה עתרה התובעת להצהיר כי מחצית הזכויות בדירה שייכות לה, ולכן אין הנושים רשאים לממש אלא מחצית הדירה, ואף זאת כדירה תפוסה, היות והיא מתגוררת באותה דירה.

בסופו של יום, הגיעו כל הצדדים להסכם פשרה, לפיה תמכר הדירה, בשלב ראשון שלא בדרך של כינוס נכסים. מן התמורה, לאחר ניכוי הוצאות המכירה ומיסים, ישולם למשיב 1, בנק הפועלים, סך של 450,000 ₪; למשיב 2, חברת שפר את אלי הסעות והובלות בע"מ, סך של 400,000 ₪; והיתרה תועבר לידיה של אשת החייב.

פשרה זו מומשה, כאשר בסופו של יום נמכרה הדירה בסך של 2.6 מיליון ₪, והתמורה המוסכמת אכן הועברה לאותם נושים, והיתרה לגרושת החייב, מאוחר יותר עלה בידי המנהל המיוחד לזכות להעביר לקופתו סך של כ-129,000 ₪, מתוך הכספים שקיבלה אשת החייב, וזאת על חשבון חלקו של החייב בדירה שנמכרה.

מכאן הבקשה שבפני, המבוססת על צמד עובדות לגביהן אין ולא תתכן מחלוקת;

האחת, כי בכל המועדים הרלוונטיים, היה החייב מחוסר יכולת פרעון ממשית.

האחרת, ממועד העברת הכספים לשני הנושים (להבדיל מחתימת הסכם הפשרה) ועד למועד הגשת בקשת פשיטת הרגל כנגדו חלפו פחות משלושה חודשים.

הנושים, מצידם, מתגוננים ועותרים לדחיית הבקשה משלל טעמים, ובעיקר מסתמכים על טיעוני סף; בין היתר, נטען כי החייב טרם הוכרז פושט רגל, ולכן חל איסור גורף על דיון בהעדפות מרמה; כי יש לספור את מועד שלושת החודשים ממועד החתימה על הפשרה, ולא ממועד העברת הכספים בפועל, ולכן הדברים נעשו למעלה משלושה חודשים טרם המועד הקובע; כי בפועל, התשלום שולם להם על-ידי רעיית החייב ולא על ידו הוא, ואילו החייב לכל היותר העניק נכסים לרעייתו, ולא להם, ולכן יש לדחות את הבקשה בשל העדר יריבות. לגופו של עניין, טוענים הנושים כי לא הוכחה כוונת העדפה כלשהי באשר מטרת החייב בהסדר הפשרה היתה בעיקר ליתן תוקף להסכמה קודמת מול גרושתו בעניין חלוקת הזכויות בדירה; ובוודאי שלא הוכחו אילוץ או ניצול שלא כדין מצד הנושים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, ולאחר שביום הדיון שנקבע בבקשה הודיעו הצדדים כי אין הם מעוניינים בחקירות, אלא מסכימים להכרעה בהתאם לכתבי הטענות בלבד, ניתנת החלטתי זו.

עניין לנו למעשה, במחלוקת הנוגעת לטיבו של המושג "העדפת הנושים", כפי שהוא קיים בדין ובפסיקה.
העדפת נושים, כפי שהובהר לא אחת בפסיקה, הינה דין אשר שמו הפורמלי "העדפת מרמה", יכול להטעות לא במעט לגבי מהותו הנכונה. שלא כפי שמרמז אותו שם פורמלי, אין עסקינן כלל ועיקר במהלכים הכוללים יסוד נפשי או ביצוע בפועל של מעשה מרמה או הטעיה כלשהי; ובוודאי שאין בעל התפקיד מגיש הבקשה נדרש להוכיח כי הנושה שהועדף לקה בהתנהלות זדונית או בכוונה לבצע מעשה הונאה כזה או אחר. נהפוך הוא; לשם ביטול תשלום הנגוע במרמה, כגון הברחת נכסים הנעשית תחת אצטלה של תשלום חוב פיקטיבי, אין כל צורך בדין המיוחד של סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל. זאת, היות ומעשים כאלו ניתנים לביטול מניה וביה מכוח הדין הכללי.
אי לכך, כבר הזדמן לי להעיר (לעניין זה ראה הדיון המפורט בפש"ר 1149/03 בשא 20041/03 עו"ד טישמן, נאמן נ' טיבון ויל אחזקות בע"מ ואח'), כי יחודו של הסעיף וכל כח חיותו הינם דווקא היכולת לבטל תשלום חובות שהם חובות אמת, כולל כאלו שאינם ולא היו שנויים בכל מחלוקת. זאת, לא משום שהנושה אינו נושה והחייב אינו חייב, ואף לא בשל טענה כי עצם פרעון החוב דלעיל הינו בגדר מעשה פסול; נהפוך הוא. מהותו של סעיף 98, המקנה את היכולת שלא להכיר בפרעון חובות אמת שנעשה בשלושת החודשים האחרונים טרם הגשת הבקשה לפשיטת רגל, הינה הלכה למעשה "מתיחה לאחור של עקרון השיוויון". קרי, בפנינו מהלך מחושב של המחוקק, המחיל באורח חלקי את עקרון הפרעון הקולקטיבי אף בתקופה האחרונה טרם תחילת הליך חדלות הפרעון, עד לרף מירבי של שלושה חודשים. זאת, מתוך הנחה כי חייב שכבר בתקופה זו לא יכול היה לפרוע את חובותיו, עשוי בשלב זה לבצע פרעון לא שיוויוני, בין אם לטובת נושים שהוא 'חפץ ביקרם' באורח מיוחד, ובין אם לטובת נושים בעלי כוח המסוגלים להפעיל עליו לחץ חריג.

זאת ועוד; חשוב לציין, כי בניגוד למה שמשתמע מעמדת בנק הפועלים, הרי אין כל חובה כי אותו לחץ יגיע לגדר כפיה מוחלטת, ובוודאי שאין חובה כי מדובר יהיה באיומים או הפעלת לחץ פסול הגובל בפלילים או במעשה עוולה. די הלכה למעשה בלחץ אשר כפה על החייב, הלכה למעשה, להעדיף את הנושה הספציפי על פני האחרים ולפרוע באורח מיידי ולא שיוויני את החוב כלפיו, שלא במסגרת מהלך עסקים רגיל. זאת, אף אם כל הצדדים מודים בפה מלא כי עצם הלחץ הינו לגיטימי לכשעצמו, ונובע מרצון כנה של הנושה לקבל את זכויותיו, הא ותו-לא. כך למשל, בפרשת ריקמור שהוזכרה לעיל, דובר בספק עיקרי של רשת המבורגרים שנקלעה לקשיים, אשר בלא קציצות הבשר שהיה מספק, היתה הרשת נאלצת להפסיק את פעילותה תוך ימים ספורים. אכן; אין דין המאלץ ספק להמשיך לספק סחורות למי שאינו משלם את התשלומים השוטפים, ואי לכך, הרי שדרישה במפגיע של הספק כי ישולם לו מלוא חוב העבר כתנאי להמשך אספקה שוטפת, אינו פסול בפני עצמו. עם זאת, מקום בו "איום מסחרי" שכזה, מובן ככל שיהיה, בא שבועות ספורים טרם קריסה ומאלץ את החייב (שם- חברה חייבת) לבצע פרעון חובות מלא החורג מהתשלומים השוטפים, הרי שהדבר הוכר כהעדפת נושים אסורה, שבעל התפקיד בהליכי חדלות הפרעון רשאי לבקש את ביטולה.

עיון בנסיבות המקרה שבפני, חרף ההבדל הניכר בינן לבין הנסיבות וזהות הצדדים בפרשת ריקמור, מלמד הלכה למעשה על הלך ואורח פעולה דומה למדי, וזאת למצער בכל האמור במערכת יחסי הגומלין בין הצדדים. גרושת החייב הגישה כנגדו וכנגד המשיבים תביעה, שנועדה לשריין את זכויותיה הנטענות במחצית הדירה, הן מפני החייב ובעיקר מפני נושיו. להסרת ספק, ראוי להבהיר הבהר-היטב, כי כיום, הנאמן והנושים אינם כופרים בכך כי הגרושה אכן היתה זכאית לאותה מחצית מהזכויות; אי לכך, אין ולא יכולה כיום להיות מחלוקת כי אותה "הענקה" של מחצית הזכויות מהחייב לרעייתו, או ליתר דיוק, הכרה מצד החייב והנושים באורח חלוקת הזכויות הנטען, היה כדין. לא בכדי, אם כן, אין הנאמן תוקף את העברת מחצית הזכויות לאשת החייב לשעבר; תחת זאת, הוא מתמקד בדרך בה, אגב אותה העברה, בוצעה העברה נוספת שהיא תשלום לשני המשיבים-נושים.
אינני יכולה ליתן ידי לטיעונים כי לא החייב פרע את החובות, אלא רעייתו לשעבר. זאת, באשר לדידי, במלוא הכבוד הראוי, טיעון זה גובל ב"להטוטנות משפטית" שאין בה כל ממש, מלבד "העשרה" ועיבוי של כתבי בית הדין בטיעוני סף. לשם כך, אין אלא להתבונן בדרך בה חולקו כספי המכר: הדירה נמכרה ב-2.6 מיליון ₪, ולאחר ניכוי הוצאות מכר ומיסים, זכו הנושים לתשלום חובם בתמורה להסרת העיקול, והיתרה הועברה לאשת החייב.
מנסיבות אלו, אך ברור הוא כי התשלום לשני הנושים המשיבים נעשה, במובהק, מחלקו של החייב, ולא מחלקה של רעייתו לשעבר; שאחרת, היו הנושים גובים את שלהם והחייב דווקא היה זכאי ליתרה, או למצער היתה היתרה מתחלקת שווה בשווה בין החייב לרעייתו לשעבר. אני מתחזקת בדעתי גם נוכח העובדה, כי אף המנהל המיוחד, אשר תבע מהרעיה לשעבר, מאוחר יותר, את חלקו של החייב, לא ביקש ולא זכה למחצית הכספים שקיבלה, אלא לסך של כ-129,000 ₪ בלבד, סכום אשר נראה כשיפוי עבור תשלום ביתר שקיבלה אשת החייב, כאשר נטלה תחילה אל מלוא היתרה לאחר תשלום הנשיה, מעבר למחצית הזכויות להן טענה מלכתחילה.

נסיבות אלו, מעידות, העד-היטב, על העדפת נושים שמקורה באילוץ, ואשר הסתיימה בתשלום חלקו של החייב בדירה, ולא חלקה של רעייתו, לידי נושיו של החייב, על חשבון חובות שהחייב יצר. יוצא אם כן, כי בכל אותו נסיון לתלות תילי פרשנות על כך כי הכספים "עברו תחילה" ליד הרעיה, ולכן היא זו שנחשבת כיד שהעניקה אותם לנושים, אין כל ממש; זאת, באשר אין ולא יכול להיות מקום לספק כי הכספים הם כספי החייב מחלקו בדירה; ואין כל נפקא מינה אם עברו, באורח פורמאלי, דרך ידיו של צד ג' (הרעיה), שאין ולא יכולה היתה להיות לה כל זכות בדמי חציו של החייב בדירה.